אנו מגדירים את עצמנו כמשפחה חמה המתנהלת ביחסי כבוד ושיתוף הדדי. הורים ל 3 ילדים מקסימים.
לאחרונה נחשפנו לתופעת "גיל ההתבגרות" ,אצל ביתנו הבכורה וכאילו נפערה תהום בנינו...
היא עושה טרור בבית. חפציה ובגדיה זרוקים על רצפת חדרה,היא אינה מתקשרת איתנו לחלוטין,מתנהגת אל אחיה בזלזול,משקרת לנו תכופות, וציוניה בביה"ס נמוכים מאי פעם.
האירוע שגרם לנו לתסכול ותחושת אובדן שליטה עצום הוא הקעקוע שעשתה על גבה לפני זמן קצר.
האם זה הזמן לשים גבול ולהקשיח עמדות? אולי זה רק יחמיר את המצב?
הידעתם שבעליות הראשונות מאתיופיה-לא היו תופעות חריגות בגיל התבגרות? היו ילדים והיו מבוגרים. רק בחברה הישראלית חדרו לציבור האתיופי הצעיר ,ההשפעות המערביות של הבלבול וחיפוש הדרך.
עד לפני כ 100 שנה ,גם בחברה המערבית הורים העבירו לילדיהם באופן רציף וטבעי אחריות ,חוסר ציפיות תובעניות, ושייכות ללא תנאי- מה שאפשר לילדים להתבגר ללא מרד –אלא בזרימה והבנה טבעית של המציאות המשפחתית והחברתית שהייתה אז לפי היררכיה וכללים ברורים. ההשפעה המערבית והישראלית הם שהמציאו את "גיל ההתבגרות".
הורים יקרים,שתי בשורות לי אליכם. אחת טובה ואחת פחות טובה.
נתחיל מהפחות טובה : "גיל ההתבגרות" הפך לחלק בלתי נפרד מתופעות החברה המערבית ותפקידנו כהורים ,הוא גם להכיל את תופעות ההתנהגות "המזעזעת" שלהם. עד שיעבור זעם(אזהרה:לזעם הנידון לוקח מס שנים לעבור)דרושות כאן סבלנות וגמישות, וכמובן הבנה שעלינו לשלם מחירים אישיים ומשפחתיים בעבור זה ,ובהמשך אפרט.
הבשורה הטובה היא שזה ניתן לשינוי כבר עכשיו,לא להעלמה,אך לריכוך ואף לשיפור מערכת היחסים בניכם לבין המתבגרים שלכם, וגם על כך נפרט בהמשך.
שניכם ,אימא ואבא,התאמצתם כל כך "לעשות "את תפקיד ההורים בדרך תומכת ואוהבת, ובכלל השקעתם רבות באוירה משפחתית נינוחה, ולפי התרשמותי אתם עדיין ממשיכים בטיפוח ערכים של כבוד ושיתוף כפי שאתם מתארים בפתיח. אז מה עוד אפשר לעשות?! זהו, שזה הזמן להפסיק לעשות למען ,כי זה לא תמיד אפקטיבי וחינוכי ,אלא לעיתים אף מציב אתכם בצד האקטיבי ואת הילדים (כולל ביתכם המתבגרת) בצד הפסיבי . הורים אקטיביים עשויים להתפרש ע"י ילדיהם כהורים מתערבים,מנחיתים הוראות,חודרים לפרטיותם ובקיצור,מנסים לשלוט ולכוון את חייהם. גם הערה שבאה מתוך דאגה כנה כמו "תלבשי סוודר,קר בחוץ.." ,מתרגם בתודעתה של בתכם כ " שוב הם מנסים להתערב לי בצורת הלבוש ולגרום לי להרגיש תינוקת שלא יודעת מתי קר לה.." ואולי זה גורם לה לתגובה קיצונית של מתקפה/מגננה ?
אז מה כן לעשות? אנו זקוקים כאן לגבולות ברורים,תוך שיתוף פעולה וניהול מושכל של הקונפליקט.
גבולות ברורים כדאי שיסוכמו בכובד ראש ,קודם בניכם ההורים לפני השיחה עם הבת. באותה הזדמנות תנקטו בצעדים חדשים בהם תוכיחו לבתכם עד כמה אתם מעוניינים לבוא לקראתה ולהתקרב אליה.
ובכן,הזמינו את בתכם לשיחה ושתפו אותה בתחושותיכם,אך זכרו: כל 2-3 משפטים לשלב מס מילות עידוד ותמיכה. ייתכן שזה יראה בתחילה מלאכותי,אך זכרו שעידוד ותמיכה יכולים להמיס קירות של התנגדות והגנה (בעיקר אצל מתבגרים ).
פתחו בתזכורת על אהבתכם אליה ללא תנאי בהתנהגות,צורת לבוש ,קעקוע וכו'- אתם אוהבים אותה ומקבלים אותה. נקודה.
יחד עם זאת יש כללים שחלים על כל בני הבית ,כולל על אחיה הקטנים שהיא מהווה להם מודל ולכן זו הזדמנות לערוך תיאום ציפיות: מה אתם הייתם רוצים ומה היא הייתה רוצה.
אם השיחה קשה ,ניתן לקצר אותה לקבוע מועד נוסף,אך לא לוותר. יש אפשרות בין השיחות לכתוב את תיאום הציפיות על דף וכך להגיע לשיחה מוכנים וממוקדים יותר.
חשוב שבסוף התהליך,יצאו שני הצדדים עם תחושה שבאו זה לקראת זה ועם ידיעה שעל הכל ניתן לשוחח בפתיחות .
זכרו שהמתבגר זקוק לסמכות ,לגבולות וליד מכוונת ,אך יחד עם זאת מצפה מהוריו שידעו להכיל את הזעם שמחלחל בתוכו ושלא "יאבדו את הצפון" מגילויי המרד שלו.
פרדוקס הוא שדווקא בתקופת גיל ההתבגרות, משקיעים ילדינו מאמץ אדיר להתבדל ולהוכיח לנו שהם יותר חזקים,חכמים,מוצלחים מאיתנו - אז הם גם זקוקים לנו יותר מתמיד.
